במסורות הדורות היה מקובל שהקמח הינו נגוע בחרקים 15 ולכן ברוב קהילות ישראל נהגו לנפותו לפני השימוש[1].
כפי שכתבנו לגבי החרקים בקטניות, נושא זה תלוי במשתנים של אקלים, תנאי אחסון וכדומה[2]. אין ספק שתנאי האחסון בימינו טובים יותר מבעבר ולכן הקמח בימינו נגוע פחות מאשר בעבר[3]. יחד עם זאת לא ניתן לקבוע בוודאות שהקמח בימינו אינו זקוק לניפוי, ולכן אין בידינו לעקור את מנהג אבותינו, ולכתחילה, יש לנפות את הקמח בנפת משי (50 מש לפחות).
אמנם יש מקומות שנהגו לבדוק את הקמח בדיקה מדגמית לאור השמש, ואם המדגם יצא נקי מתירים את כל החבילה ומאחסנים אותה מכאן ואילך בקרור[4]. המקילים ומסתפקים בבדיקה או ניפוי מדגמיים, יש להם על מה לסמוך – במיוחד במציאות ימינו[5].
כמו כן, אדם המתארח אצל אחרים ואינו יודע אם ניפו את הקמח כראוי, או במקרה ששכחו לנפות את הקמח, מותר לאכול את דברי המאפה והמאכלים שנעשו מקמח זה.
יצויין כי יש מקצת פוסקים הסוברים שהאיסור המובא בשולחן ערוך על קמח שיש בו תולעים הוא דווקא לגבי קמח שמונח על הארץ, אבל קמח המונח בכלי (כמו בימינו בשקית) מותר אפילו אם יש בו חרקים, בגלל שחרקים ששרצו בכלי ולא על הארץ אינם מוגדרים כ"שרץ השורץ על הארץ"[6].
15 בספר לכם יהיה לאוכלה עמ' 146 הוכיח שחזקה זו של נגיעות הקמח קיימת רק כמאתיים שנה.
[1] על פי שולחן ערוך יורה דעה סימן פ"ד, ש"ך שם, י"ד.
[2] על פי הש"ך יורה דעה סימן פ"ד, כ"ב, בשם תורת חטאת.
[3] לנתונים נוספים ראו להלן בהרחבות (הרחבה ב') ובנספחות (נספח ג').
[4] כפי שכתב הג"ר מאיר מאזוז בהסכמתו לספר 'לכם יהיה לאוכלה' (עמ' 12).
[5] על פי הגר"י אריאל שליט"א, הגר"ד ליאור שליט"א ועוד.
[6] פרי חדש יורה דעה סימן פ"ד, ה', פסקי דינים לצמח צדק שם, כ', ועוד פוסקים המובאים בהליכות עולם חלק ו' עמ' רס"ח.
