השמיטה והר סיני


ב"ה

ערב שבת קודש פרשת בהר התשע"ט

לאחי ורעי, שבת שלום


השמיטה והר סיני

הענווה, בסיס לבניין העם 


בהר סיני - מה ענין שמיטה אצל הר סיני,

והלא כל המצות נאמרו מסיני?

אלא, מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני,

אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני [1] 


מצוות השמיטה נבחרה ללמדנו שכל התורה כולה ניתנה לנו בסיני.

מה הקשר בין השמיטה לסיני?

 


מעמד בני ישראל למרגלות הר סיני, תפס לעצמו חשיבות מיוחדת גם לולי ניתנה עליו התורה. כפי שאנו אומרים בהגדת ליל הסדר "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה, דיינו".

 

מה היה במעמד זה שאנחנו יכולים להסתפק בו גם מבלי לקבל את התורה?

 


 


 

העם היוצא ממצרים יודע שהוא צריך לקבל תורה מיוחדת במעמד מיוחד. מיציאת מצרים העם סופר את הימים מתוך צפייה למעמד חשוב זה. כאשר הוא מתקרב להר סיני הוא מופתע ומאוכזב מאד. ההר שה' בחר לתת עליו את התורה לא היה הר גבוה, מרשים ויפה אלא דווקא גבעה חסרת השראה. הם שאלו את עצמם האם כך מתאים ?! למה ה' בחר בהר נמוך זה כמקום נתינת התורה. העם חווה את חווית הצניעות של ההר ומתוך כך הבין שההר מלמד אותנו שהתורה מתאימה להינתן דווקא לעם שאינו מגביה את עצמו ואינו גאה. [2]

 

מעמד בני ישראל לפני הר סיני הכניס בלב האנשים תחושה של ענווה ופשטות. כתוצאה מהרגשה זו נשכחו כל המריבות, הכעסים והמחלוקות שהיו (מטבע האנשים) בינם. הענווה הביאה אותם לתחושה חזקה של אהבה, שלום ואחדות. העם חש את עצמו חונה למרגלות ההר הפשוט בתחושה מאחדת. [3]  העם היה מוכן לקבלת התורה כשהם עונים פה אחד כל אשר דיבר ה' נעשה. [4]

 

תופעה לאומית, חברתית זו של ענווה המאפשרת להיות, כולם ביחד,  בלב אחד, קיימת בכל שנת שמיטה. בשנה השביעית כל העם שובת מעבודת הקרקע. לא זורעים את השדות, לא בוצרים את הענבים ולא קוצרים את התבואה, כך נמחקים הבדלי המעמדות בעם. העשיר בעל האחוזות הופך כאחד העם. העשיר יחד עם העני עומדים בתור לקבל מנציגי בית הדין את הפירות שצמחו בפרדסים ובמטעים שהפכו לרכוש הציבור כולו (אוצר בית דין). בעל  האחוזות מקבל את מנת הפירות יחד עם העני ללא הבדל מעמדי ביניהם. מעמד זה שחוזר על עצמו במשך שנה שלימה מכניס בלב העם תחושה של ענווה ואחדות. העשיר לומד להכיר ולכבד את העני. העשיר לומד להרגיש את תחושת העוני כשכל אחוזותיו אינן שלו והולאמו לטובת כל העם בשווה. הרגשת הענווה והשוויון  מאחדת בין האנשים השונים המרכיבים את העם שבמשך שש שנות העבודה לא פוגשים זה בזה.

 

לאחר שנה שלימה בתחושת ענווה ושוויון,  ניתן לצוות על העם את מצוות הקהל, מעמד בו מתאסף כל העם גרים יחד עם אזרחים, עשירים ועניים [5]

 


מה עניין שמיטה אצל הר סיני ?!

 


כמעמד העם לרגלי הר סיני כך מעמד העם בחלוקת המזון בשנת השמיטה – כאיש אחד, בלב אחד.  עברנו תקופה קשה של פילוג ומחלוקות בעם בתהליך הבחירות.           לקראת חג מתן תורה נאמץ לעצמנו את מידת הענווה ונאפשר לכולנו להרגיש כאיש אחד ובלב אחד.


[1] רש"י לויקרא פרק כה פסוק א

 


[2] דברים פרק ז פסוקים ו - ח

 

כִּ֣י עַ֤ם קָדוֹשׁ֙ אַתָּ֔ה לַיקֹוָ֖ק אֱלֹהֶ֑יךָ בְּךָ֞ בָּחַ֣ר׀ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֗יךָ לִהְי֥וֹת לוֹ֙ לְעַ֣ם סְגֻלָּ֔ה מִכֹּל֙ הָֽעַמִּ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה: לֹ֣א מֵֽרֻבְּכֶ֞ם מִכָּל־הָֽעַמִּ֗ים חָשַׁ֧ק יְקֹוָ֛ק בָּכֶ֖ם וַיִּבְחַ֣ר בָּכֶ֑ם כִּֽי־אַתֶּ֥ם הַמְעַ֖ט מִכָּל־הָעַמִּֽים:  כִּי֩ מֵֽאַהֲבַ֨ת יְקֹוָ֜ק אֶתְכֶ֗ם וּמִשָּׁמְר֤וֹ אֶת־הַשְּׁבֻעָה֙ אֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּע֙ לַאֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם הוֹצִ֧יא יְקֹוָ֛ק אֶתְכֶ֖ם בְּיָ֣ד חֲזָקָ֑ה וַֽיִּפְדְּךָ֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים מִיַּ֖ד פַּרְעֹ֥ה מֶֽלֶךְ־מִצְרָֽיִם:

 

מדרש אגדה (בובר) דברים פרשת ואתחנן - עקב פרק ז

 

המעט. בעת שהקב"ה נותן גדולה לישראל הם ממעיטים עצמם, משה רבינו ע"ה ניתן לו המעלה והגדולה ואמר ונחנו מה (שמות טז ז), אברהם אבינו ע"ה ניתן לו המעלה ואמר ואנכי עפר ואפר (בראשית יח כז). ודוד ע"ה אמר מי אנכי [ה' אלהים] ומי ביתי (ש"ב ז יח), אבל אומות העולם כשהקב"ה נותן להם גדולה, מיד מתגאים בעצמם, וכן פרעה אמר מי ה' אשר אשמע בקולו (שמות ה ב), ופרעה שהיה מלך ראה בעצמו ונתגאה, שנאמר לי יאורי ואני עשיתני (יחזקאל כט ג), וכן חירם אמר מושב אלהים ישבתי (יחזקאל כח ב), וכן סנחרב אמר מי בכל אלהי הארצות האלה אשר הצילו את ארצם מידי וגו' (ישעי' לו כ), וכן נבוכדנצר אמר ומן הוא אלה די ישיזבנכון מן ידי (דניאל ג טו):

 

[3] שמות פרק יט פסוק ב 

 

וַיִּסְע֣וּ מֵרְפִידִ֗ים וַיָּבֹ֙אוּ֙ מִדְבַּ֣ר סִינַ֔י וַֽיַּחֲנ֖וּ בַּמִּדְבָּ֑ר וַיִּֽחַן־שָׁ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל נֶ֥גֶד הָהָֽר:

 

רש"י : ויחן שם ישראל - כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת:

 

[4] שמות פרק יט פסוקים א – ח 

 

בַּחֹ֙דֶשׁ֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י לְצֵ֥את בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה בָּ֖אוּ מִדְבַּ֥ר סִינָֽי: וַיִּסְע֣וּ מֵרְפִידִ֗ים וַיָּבֹ֙אוּ֙ מִדְבַּ֣ר סִינַ֔י וַֽיַּחֲנ֖וּ בַּמִּדְבָּ֑ר וַיִּֽחַן־שָׁ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל נֶ֥גֶד הָהָֽר: וּמֹשֶׁ֥ה עָלָ֖ה אֶל־הָאֱלֹהִ֑ים וַיִּקְרָ֨א אֵלָ֤יו יְקֹוָק֙ מִן־הָהָ֣ר לֵאמֹ֔ר כֹּ֤ה תֹאמַר֙ לְבֵ֣ית יַעֲקֹ֔ב וְתַגֵּ֖יד לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי לְמִצְרָ֑יִם וָאֶשָּׂ֤א אֶתְכֶם֙ עַל־כַּנְפֵ֣י נְשָׁרִ֔ים וָאָבִ֥א אֶתְכֶ֖ם אֵלָֽי: וְעַתָּ֗ה אִם־שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמְעוּ֙ בְּקֹלִ֔י וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־בְּרִיתִ֑י וִהְיִ֨יתֶם לִ֤י סְגֻלָּה֙ מִכָּל־הָ֣עַמִּ֔ים כִּי־ לִ֖י כָּל־הָאָֽרֶץ: וְאַתֶּ֧ם תִּהְיוּ־לִ֛י מַמְלֶ֥כֶת כֹּהֲנִ֖ים וְג֣וֹי קָד֑וֹשׁ אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תְּדַבֵּ֖ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֔ה וַיִּקְרָ֖א לְזִקְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיָּ֣שֶׂם לִפְנֵיהֶ֗ם אֵ֚ת כָּל־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖הוּ יְקֹוָֽק: וַיַּעֲנ֨וּ כָל־הָעָ֤ם יַחְדָּו֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְקֹוָ֖ק נַעֲשֶׂ֑ה וַיָּ֧שֶׁב מֹשֶׁ֛ה אֶת־דִּבְרֵ֥י הָעָ֖ם אֶל־ יְקֹוָֽק:

 

[5] דברים פרק לא פסוקים י- יב

 

וַיְצַ֥ו מֹשֶׁ֖ה אוֹתָ֣ם לֵאמֹ֑ר מִקֵּ֣ץ׀ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֗ים בְּמֹעֵ֛ד שְׁנַ֥ת הַשְּׁמִטָּ֖ה בְּחַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת: בְּב֣וֹא כָל־יִשְׂרָאֵ֗ל לֵרָאוֹת֙ אֶת־פְּנֵי֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֑ר תִּקְרָ֞א אֶת־הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֛את נֶ֥גֶד כָּל־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּאָזְנֵיהֶֽם: הַקְהֵ֣ל אֶת־הָעָ֗ם הָֽאֲנָשִׁ֤ים וְהַנָּשִׁים֙ וְהַטַּ֔ף וְגֵרְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֑יךָ לְמַ֨עַן יִשְׁמְע֜וּ וּלְמַ֣עַן יִלְמְד֗וּ וְיָֽרְאוּ֙ אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְשָׁמְר֣וּ לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת: וּבְנֵיהֶ֞ם אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־יָדְע֗וּ יִשְׁמְעוּ֙ וְלָ֣מְד֔וּ לְיִרְאָ֖ה אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֵיכֶ֑ם כָּל־הַיָּמִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֤ם חַיִּים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ:

 


 


 
 
 
אתר זה נבנה באמצעות