כשרות לאומית או כשרות פרטית

כשרות ממלכתית או כשרות פרטית

כשרות ממלכתית – עקרונות ומדיניות הלכתיים

א. הקדמה - מערכת כשרות: ריכוזיות או ביזור. ב. הכשרות בעבר ובהווה. ג. מערכת כשרות ממלכתית ומערכת כשרות פרטית. ד. חיזוק מערכת הכשרות לכלל ישראל. ה. אחידות באמות המידה לכשרות: ליקויים במערכת הכשרות הממלכתית. ו. כשרות לאומית. ז. אמות מידה ממלכתיות לכשרות: כשרות לכלל ישראל; אמות מידה ממלכתיות לכשרות מהדרין. ח. סיכום

א. הקדמה - מערכת כשרות: ריכוזיות או ביזור

בתקופה האחרונה מתגלות בארצנו שחיתויות בתחומי ממשל שונים. שחיתויות שנובעות מריכוזיות של כוח רב הנמצא בידי אדם אחד: ברשויות המקומיות, בצה"ל, במשטרת ישראל, במערכת המשפט וגם ברבנות. לצערנו, התרגלנו לתופעות של ראשי רשויות, שוטרים, קציני צה"ל, ראשי השלטון וגם רבנים שנחקרים במשטרה, נשפטים ואף מורשעים.

במקביל לגילויים אלו אנו חיים בחברת השוק החופשי בו הולכת ומצטמצמת המעורבות של רשויות השלטון ומרבית השירותים לציבור עוברים הפרטה ונכנסים לשוק תחרותי. בעקבות זאת נשמעים קולות הקוראים לבטל את המונופול שניתן לרבנות המקומית כגוף האחראי בלעדית על הכשרות בתחומי הרשות המקומית, ולאפשר לגופים פרטיים להיכנס לשוק זה בתקווה שתהליך זה יגביר את התחרות ויבטל את הכוח המרוכז בידי אדם אחד, הרב המקומי.

אכן גם אנשים גדולים וצדיקים כשמתרכז סביבם כוח רב מידי עלולים להתדרדר. מי לנו גדולים מהחשמונאים, עליהם אנו אומרים בתפילה שהיו טהורים צדיקים ועוסקים בתורה, וממשלתם התדרדרה לתהום השחיתות. כל זאת מאחר וריכזו בידם, לאחר שוך הקרבות, כוח רב מידי, כוח הכהונה וכוח המלכות. לכן ציוותה התורה על הפרדת הרשויות בשלטון. וכתבה: " לא יסור שבט מיהודה" (בראשית מט י ורמב"ן שם, ע"פ ירושלמי סוטה פרק ח הלכה ג)

נציין שהרב המקומי הוא הסמכות הבלעדית להענקת תעודת כשרות על פי החוק (על פי חוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג-1983, סעיפים 4-2).(בימים אלו מתנהל ויכוח משפטי שבו היועץ המשפטי לממשלה מפרש אחרת את החוק והכנסת עומדת לתקן את החוק המעניק לרבנות את הכוח הנ"ל. ראה: http://www.haaretz.co.il/news/education/1.2630263

מסיבות אלו עולה גם הדרישה לבטל את סמכותה של הרבנות הראשית בנושא הכשרות. נציין, כי בסמכותה של הרבנות הראשית לתת תעודות כשרות במקומות בהם אין רבנות מוסמכת כמו ישובים וערים בארץ בהם אין רבנות או מזון המיובא מחו"ל (על פי חוק איסור הונאה בכשרות התשמ"ג - 1983, סעיפים 2-4). מנגד עומדים המצדדים בהמשך המצב הקיים ובפיהם טענות שונות, ועיקרן, שמצב הכשרות בארץ הוא טוב ואין סיבות לשנותו. או שמצב זה הוא כהמשך למנהג שהיה קיים מקדמה דנן שהרב המקומי הוא "מרא דאתרא" גם בכל הנוגע לכשרות.

במאמר זה נסקור את מצב מערכת הכשרות בארץ, נציין את מעלותיה וחסרונותיה ונציע פתרונות לייעול המערכת מבלי "לשפוך את התינוק עם המים" על ידי הפרטת מערכת הכשרות.

ב. מערכת הכשרות בעבר ובהווה

תחילה נתאר בקצרה את מערכת הכשרות בעבר כפי שהייתה בקהילות ישראל בחו"ל.

בעבר, מתן הכשרות על ידי הרב בכפר או בעיירה בחו"ל, היה בעיקרו עניין אישי-מקומי, וכלל שאלות פרטיות כגון טריפות בעופות ובהמות, בדיקת סכין השחיטה, אישור לכשירות השוחט, מצות לפסח וכדומה. בשאלות אלו פסק הרב המקומי שנבחר להיות "מרא דאתרא". לפסיקות הרב המקומי הייתה משמעות רק לתושבי המקום. הרב שנבחר לכהן בעירו פסק בענייני כשרות כמו בכל תחומי ההלכה לפי הבנתו ולפי אמות המידה של פסיקתו. לפסיקה זו לא הייתה, כמעט, משמעות לתושבי מקום אחר. מזון או בשר שחוט לא עבר ממקום למקום וניידות האנשים הייתה מועטה. הרב פסק לאנשי המקום לפי שיקול דעתו, מה כשר, מה מהודר וכיצד לנהוג.

עם שיבת עם ישראל לארצנו הקדושה, בחסד ה' עלינו, והשבת ריבונותנו עליה, השאלות וההתמודדויות בנושא הכשרות עלו מדרגה, לסדר גודל ארצי, לאומי ולעיתים אפילו בעלות משמעות ליהדות העולם. מציאות זו משנה באופן משמעותי את ההתייחסות למערכת הכשרות.

כיום, מפעלים וחברות שונות מייצרים מזון המשווק לציבור הרחב בהיקפים עצומים. פסיקת הרב המקומי של המקום בו עומד מפעל המייצר מזון משפיעה על כל העולם היהודי, בארץ ובחו"ל. המזון המיוצר בעיר אחת משווק ברחבי הארץ ומגיע לקהילות יהודיות בכל העולם. אפשרות התחבורה הזמינה הפכה את כולנו לניידים יותר מאשר בעבר. בטיולינו ברחבי הארץ אנו מתארחים בבתי מלון ואוכלים במסעדות. במקומות אלו תעודת כשרות של הרבנות המקומית. אמות המידה לכשרות של הרב המקומי משפיעות גם על כל המבקרים באותו יישוב או באותה עיר, שלא בחרו בו כ"מרא דאתרא" שלהם. כך הופך "מרא דאתרא" של מקום אחד לפוסק בענייני כשרות של כל תושבי המדינה.

האם ניתן לקבוע כי "מרא דאתרא" של עיר מסוימת הוא רבם של כל תושבי ישראל ובני הגולה?! האם הרב הנבחר של עיירה, כפר, מושב, קיבוץ ואפילו רב של עיר ואם בישראל, יכול לפסוק הלכה לכלל העם?! האם אמות המידה לכשרות או לכשרות מהודרת של רב מקומי מחייבות את כל תושבי המדינה?!

כיום כאשר אדם רואה תעודת כשרות על מפעל מזון או בבית אוכל, הוא אינו יודע למה התכוון הרב. הוא אינו יודע מהן אמות המידה של הרב והאם הן מתאימות לו בין לחומרא ובין לקולא. הצרכן הישראלי אינו יודע האם אמות המידה של ה"מרא דאתרא" מתאימות לכל עדות ישראל. (לפעמים ניתן לבדוק את הדברים מול משגיח הכשרות ולהתרשם מדבריו האם הוא בקיא בנושא, מומלץ מאד לעשות זאת) הבעיה העיקרית שהצרכן הממוצע אינו יודע לשאול, מכיוון שאינו בקיא בפרטי הלכות כשרות ובמגוון הדעות השונות.

הגידול בהיקפי הייצור מביא עמו בירורים והתמודדויות מחודשות המחייבות הכרעה מתוך מבט רחב, דוגמת קביעת המדיניות לגבי משק החלב ופעילות הרפתות בשבתות ובחגים במשקים דתיים ושאינם דתיים, או המעקב והמיפוי של גידולי המטעים ביחס לאיסורי ערלה והפרשת תרומות ומעשרות תוך בקרה על השיווק כדי למנוע מהציבור להיכשל באכילת טבל וערלה, ועוד. מדובר בשאלות ציבוריות במלוא מובן המילה.

דרוש גוף מרכזי הלכתי שיקבע את אמות המידה לכשרות מתוך אחריות לכלל הציבור וכדי לשמור על אחידות הכשרות. גוף זה צריך להיות ממלכתי, ציבורי, בעל ראיה רחבה וכלל ישראלית. הגופים הפרטיים, הקיימים היום, אינם עונים על שאלות אלו. לא תמיד הציבור יכול לקבל תשובות לשאלותיו והבלבול שנוצר רב. במצב זה הציבור ניזון משמועות והשמצות ומפרסומים בעיתונות שמקורן בגופי הכשרות הפרטיים. פרסומים אלו מוּנָעים מהרצון לשווק כשרות בשוק תחרותי.

הפרטה של מערכת הכשרות וריבוי גופי כשרות פרטיים, רק תגביר את הבלבול בציבור ואת המידע הכוזב שיזין אותו.

ג. מערכת כשרות ממלכתית ומערכת כשרות פרטית

גם כיום קיימות מערכות כשרות פרטיות במקביל למערכת הכשרות הממלכתית. בפרק זה נערוך השוואה בין מערכת הכשרות הממלכתית-ציבורית (הרבנות) ומערכות הכשרות הפרטיות (הבדצי"ם), כפי שהן פועלות כיום במדינת ישראל.

נגיעה אישית או כספית - רב מטעם הרבנות הנותן הכשר למקום מסוים, אינו מקבל שכר נוסף על כך; משכורתו משולמת מטעם המדינה ונקבעת לפי גודל העיר ומספר תושביה, ללא קשר למספר תעודות הכשרות שהוא מעניק. רב של עיר גדולה שתעשיית המזון בה מצומצמת מאד, מקבל את שכרו לפי מספר התושבים והוא יהיה גבוה יותר משכרו של רב מושב בו מוקם מפעל מזון או בתי מלון ובתי אוכל רבים. לכן לרב מקומי אין כל עניין, כספי או אישי, במתן תעודות כשרות, מלבד האמת והשירות לציבור. על פי החוק נאסר כל קשר כספי בין הרב החתום על תעודת הכשרות לבין בעלי העסק.

לעומת זאת גופי הכשרות הפרטיים (כמו כל גוף עסקי פרטי) מנוהלים על ידי אנשים שיש להם גם עניין כספי במתן השגחת כשרות, לעיתים, מנהלים הכספיים שולטים ברבנים כל בעל עסק משלם לגוף הכשרות תשלום עבור השגחת הכשרות. תשלום זה מגיע ישירות לרבנים והמנהלים של גוף הכשרות הפרטי.

קיימת גם תחרות רבה בין הגופים השונים על שוק הלקוחות. לכן יש חשש – לפחות באופן תיאורטי – שהם עלולים לעיתים להיכנע ללחצים כספיים. או לחילופין להוסיף חומרות שאינן נצרכות על פי ההלכה, או אף להשמיץ את הגופים המתחרים להם, כדי להגדיל את קהל לקוחותיהם וממילא את רווחיהם (אלו דברים שקורים בקביעות בגופי הכשרות הפרטיים).

זמינות ושקיפות של נותן הכשרות - רב מטעם הרבנות הוא אדם מוכר לציבור, שמו וכתובתו ידועים ומופיעים במאגרי המידע של טלפונים. הטלפון שלו או של לשכת הרבנות זמין, כך שאפשר לברר מולו דברים או להתלונן לדרג הבכיר יותר כאשר הדברים אינם נראים טוב.

גופי הכשרות הפרטיים, לעומת זאת, אינם עומדים תחת ביקורת; ברוב המקרים לא ברור לצרכן מיהו העומד בראש הגוף וכיצד אפשר לתקשר אתו כדי לברר דברים או להתלונן בשעת הצורך.

ביקורת על נותן הכשרות - הרבנות המקומית, כגוף ציבורי, עומדת תחת ביקורת רשויות החוק (משטרה, מבקר המדינה ובתי המשפט) וכן ביקורת של הרבנות הראשית לישראל. ניתן להתלונן ולבקר אותה, אם חלילה מתברר שאינה נוהגת כראוי. לעומת זאת, הגופים הפרטיים אינם עומדים תחת פיקוח ואינם ניתנים לביקורת כל שהיא.

אמות מידה מותאמות לכלל הציבור - גופי הכשרות הפרטיים שייכים לחוגים מסוימים בעלי זיהוי מוגדר, ועל פי רוב מכוונים את התוצרת בעיקר לחוגים אלו. אמות המידה לכשרות ופסקי ההלכה מותאמים לציבור מסוים זה ולפי פסיקת רבניו. לכן אמות המידה ההלכתיות שלהם אינן בהכרח מתאימות לצרכן הישראלי הרגיל או שמתאים רק לעדות מסוימות ולא לכל העדות (בין לקולא ובין לחומרא). לדוגמה: בעבר נמכרו יינות לקידוש בהשגחת בד"ץ העדה החרדית ירושלים, יינות אלו היו מהולים במים בכמות גבוהה שלדעות מסוימות אינם כשרים לקידוש למנהג הספרדים.[1] כאשר שאלתי על כך את רבני הבד"ץ (כרב צעיר במושב בו גרו משפחות מכל עדות ישראל), נעניתי שהם "בד"ץ העדה החרדית לכל קהילות האשכנזים בארץ ישראל", ופסיקתם אינה בהכרח מכוונת למנהג הספרדים. הדבר היווה מכשול לבני עדות המזרח ותוקן רק כאשר הרב הראשי, הראשון לציון הגר"ע יוסף זצ"ל אילץ אותם (מכוח החוק שבידו) לשנות את הרכב היין ולהפחית את כמות המים שתתאים גם לעדות המזרח. נושא זה תוקן אך יש גם דוגמאות הפוכות של חומרות שאינם מקובלות על רוב הפוסקים אבל מותאמות לציבור מסוים הדורש את החומרות האלו.

היוצא מכל זאת, שמערכות הכשרות הפרטיות הקיימות כיום אינן עומדות בתנאים הנאותים לציבור בישראל: הן אינן שקופות, אין להן מערכת מידע ברור לציבור, והם משתמשות בכוח התחרותי לטובתם הפרטית ולא לטובת הציבור הישראלי. בנתונים אלו, שאנו קובלים על המערכות הפרטיות הקיימות אין טעם להוסיף גופי כשרות פרטיים נוספים אלא להגביר את הביקורת על הקיימים (אם לא ניתן לבטלם, בגלל חשש למלחמת אחים).

תחרות והשמצות - כאמור לעיל מערכות הכשרות הפרטיות הינן מערכות עסקיות פרטיות לכל דבר. מערכות אלו מתנהלות כעסק המספק שירותי כשרות. ריבוי גופי הכשרות הנאבקים על פלח שוק מעודד את התחרות ואת המאבק על הלקוחות בצורה לא מכבדת.

לעיתים קרובות אנו עדים לפרסומים משמיצים בתקשורת הכתובה או האלקטרונית (בעיקר במגזר החרדי) הכוללים לשון הרע ופגיעה ברבנים. פעמים רבות התחרות "בשוק הכשרות" מאסיבית ומכוערת יותר מהתחרות בשוק בתחומים אחרים. הפרטת "שוק הכשרות" וריבוי מענקי כשרות רק תחריף את הבעיה הכאובה.

המעסיק של המשגיח - אחד החסרונות במערכת הכשרות הממלכתית של הרבנות (ברוב המקרים) הוא, שמשגיח הכשרות מקבל את שכרו מבעל העסק שהוא הגוף המפוקח. במקרה כזה המשגיח עלול לחשוש מבעל העסק, מפרנסו. איכות הביקורת של משגיח הכשרות נפגמת כאשר הוא עלול לחשוש לפרנסתו מהגוף המפוקח על ידו.

בכל תחומי הפיקוח האחרים: כמו פיקוח וטרינרי, רפואי, איכות היצור ודומיהם, הפיקוח נעשה ע"י מפקחים ממונים וממומנים ע"י משרדי הממשלה או גופים מבוקרים על ידיה.

גם במקומות בהם משגיח הכשרות ממונה וממומן ע"י הרשויות הממלכתיות (מועצה דתית) התקנים מוקפאים כבר שנים רבות ולא ניתן להוסיף על מצבת העובדים. מצב זה דורש תיקון דחוף, צריך למצוא פתרון בו הקשר שבין משגיח הכשרות ובעלי העסק ינותק.

אציין, כי בכל מקרה משגיח הכשרות אינו הגוף שמעניק את תעודת הכשרות, היא ניתנת ע"י הרב המקומי שכאמור לעיל אינו קשור בקשר כל שהוא עם בעלי העסק. הרב המקומי ואנשיו שאינם ממומנים ע"י בעלי העסק הם המפקחים על משגיחי הכשרות.

ד. חיזוק מערכת הכשרות לכלל ישראל

מעבר ליתרונות של מערכת כשרות מרכזית לאומית שהובאו לעיל יש סיבה נוספת אידיאולוגית (עם משמעויות הלכתיות) להעדיף את מערכת הכשרות הממלכתית של הרבנות. כתלמיד ישיבת מרכז הרב, התרגלתי לשמוע פעמים רבות ממו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל את המושג 'מסירות נפש למען עם ישראל'. במילים הללו התכוון הרצי"ה לא רק לנכונות להקריב את החיים למען העם, אלא גם "לוויתורים כואבים" בתחום הרוחני כדי לקדם את העם מבחינה רוחנית.

כך נהג משה רבנו בחטא העגל כשפנה לריבונו של עולם ואמר: "ועתה, אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת".[2] משה היה מוכן לסכן את עתידו הרוחני בהתבטאות שכביכול אינה ראויה כלפי הקב"ה, בכדי להציל את עם ישראל. ברור לכל שהתנהגותו של משה לא נבעה מזלזול, מחוסר אמונה או כפירה חס ושלום, אלא הוא פעל מתוך נכונות להקריב את עולמו הרוחני ואת העולם הבא שלו למען העם.[3]

כך עשה גם אהרון הכהן, כ"שהתנדב" לחטוא בעצמו ולעשות את העגל. הוא עשה זאת בכדי להציל את העם מחטא חמור יותר של הריגת כהן ונביא (לאחר שהרגו את חור), שהוא חטא שאין לו כפרה. מתוך כך לקח אהרון על עצמו לחטוא כדי שהעם יחטא חטא פחות חמור שממנו יוכלו לחזור בתשובה.[4]

לרעיון רוחני זה יש גם משמעות הלכתית. בתלמוד[5] מסופר על רבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת לפני תפילה והיה חסר עשירי למניין, ומשום כך הוא שחרר את עבדו הכנעני בכדי שזה ישלים מניין לתפילה (שכן עבד כנעני שמשתחרר על ידי אדונו, נעשה ליהודי). הגמרא שואלת, כיצד שחרר ר' אליעזר את עבדו, הרי התורה צוותה "לעולם בהם תעבודו" (ויקרא כה, מו) ומכאן למדו חז"ל שהמשחרר את עבדו עובר על מצוות עשה? משיבה הגמרא שכדי לזכות את הרבים במצוות תפילה במניין מותר לעבור על מצוות עשה. סיפורים דומים מופיעים במקומות נוספים בתלמוד,[6] ומכולם עולה תמונה לפיה בכדי להציל את הרבים מעוון מותר לאדם להקריב את עולמו הרוחני ולעבור עבירה.

יתר על כן, לאנשים ברמה רוחנית גבוהה ומהדרין במצוות דרך זו אינה רק היתר אלא חובה.[7]אמנם, ההחלטה מתי מותר לעבור על ההלכה כדי להציל את הרבים מאיסור, אינה נתונה לכל אחד באופן פרטי, אבל נוכל ללמוד מסוגיות אלו כיוון חשיבה כללי לבחינת אמות המידה להידור במצוות.

בפועל, רמת הכשרות בישראל היא בדרך כלל טובה, והאוכל ממנה בוודאי שאינו עובר על איסור. לכן הדיון הנזכר האם על האדם לחטוא כדי לזכות את הציבור, אינו מעשי בעניין זה. במקרה הגרוע ביותר, כשאדם אוכל בהכשר של רבנות שרמת הכשרות שלה אינה גבוהה, נמצא שהוא "מוותר" על חומרא או הידור כאלה ואחרים בכשרות.

על כן, ראוי לחזק את מערכת הכשרות של הרבנות, ולו בכדי שרוב תושבי ישראל ימשיכו לאכול אוכל כשר. הדרך שבה אדם דואג לרווחה הרוחנית שלו ושל ציבורו הפרטי בלבד ומתעלם משאר העם, אינה דרכם של גדולי ישראל המהדרין במצוות. הדרך הראויה להדר במצוות עוברת דרך מערכת הכשרות הדואגת לכלל ישראל, ומתוך כך להדר במצוות מבלי לפגוע במערכת זו.

הפתרון הראוי למהדרין בכשרות, הוא הקמת מחלקה לכשרות למהדרין בתוך מערכת הכשרות הכללית, כפי שלמעשה כבר קיים בחלק ניכר מן המאכלים בישראל: בתחום הבשר, העוף, מוצרי החלב, המאפה ודומיהם.

ה. אחידות באמות המידה לכשרות

בפרק זה אסקור בעיה שקיימת היום בכל מערכות הכשרות בישראל ואעלה הצעה לפתרון.

ריבוי גופי כשרות ואמות מידה שונות לכשרות או כשרות למהדרין מבלבלים את הציבור. בעיה זו קיימת במערכות הכשרות השונות של הגופים הפרטיים. לכל גוף פוסקי ההלכה שלו והציבור אינו מוצא את ידיו ורגליו בנושא זה. הפרטת "שוק" הכשרות תביא לגידול במספר נותני השרות, ותגביר את הבלבול בציבור.

גם במערכת הכשרות הממלכתית קיימת בעיה זו. כאשר סמכות הכשרות מבחינת החוק ניתנת לכל רב מקומי, יש הבדלים בין הרבנויות השונות לגבי אמות המידה והצרכן אינו יודע למצוא את דרכו בנושא כל כך מרכזי בחייו, נושא הכשרות.

ליקויים במערכת הכשרות הממלכתית

יש תופעות בשוליים, הפוגעות באמינות ההכשרים של חלק מהרבנויות המקומיות:

א. לעיתים רבנות מקומית קובעת את אמות המידה שלה לכשרות מתוך מחשבה שכשרות זו מיועדת לאנשים שאינם דתיים, כי לדעתה יהודי ירא שמיים צריך "להחמיר" ולאכול רק כשרות של בדצי"ם למיניהם. במקרים כאלה רמת הכשרות שלהן נמוכה מאד, ואכן אינה מתאימה לציבור הדתי בישראל.

ב. לעיתים רבנות מקומית מנהיגה ברמת ה"מהדרין" שלה חומרות שאינן נצרכות ואינן מתאימות לציבור התורני, שמעוניין במוצרים כשרים למהדרין אך ללא חומרות בלתי סבירות. כך לדוגמא ה"חומרא" להכשיר כלים שבושלו בהם קטניות בפסח, או ה"חומרא" להכשיר כלים שהשתמשו בהם באוכל בהשגחת הרבנות לקראת אירועים בכשרות מהודרת, ועוד. חומרות אלו עולות ממון רב ללא כל צורך הלכתי, ואף מביאות לא פעם לפגיעה בתלמידי חכמים, חברים ובני משפחה (איסורים החמורים פי כמה וכמה מ"חומרות" אלו).

ג. לעיתים רבנות מקומית אינה מתחשבת בדעות הפוסקים כולם, שבהם גם רבני הציונות הדתית לדורותיהם; כמו שהיה בשנת השמיטה הקודמת (התשס"ח), שהיו רבנויות שסרבו להכשיר תוצרת של היתר המכירה.

בסופו של דבר תופעות אלו הינן שוליות, ואין בהן כדי לבטל את מעלות הכשרות הממלכתית-ציבורית. יש לנסות לפתור את הבעיות, במקומות שנוצרו, בדרך שלא 'תשפוך את התינוק עם המים', ותשמור על הרבנות כבלתי תלויה ומשרתת את הציבור כולו. אשר על כן, על הצרכן הדתי להיות מעורה בנושא, לשאול שאלות ולהפנות את תלונותיו – במקרה שיש צורך בכך – לגופים המוסמכים.

כמו כן, נושאים אלו ניתנים לתיקון בשינוי החוק ובהחלטה שהרבנות הראשית תקבע אמות מידה אחידות שיחייבו את כל הרבנים המקומיים, נותני תעודות כשרות, לאמץ את הנהלים השוויוניים.

השינוי בחוק לא יגרור אחריו מהפכות או שינויים משמעותיים בשטח, מכיוון שברוב המקרים רוב הרבנים אכן נוהגים לפי הוראות הרבנות הראשית. קביעת עקרון זה בחוק יישר גם את המקרים בהם רב מקומי אינו נוהג לפי הכללים של הרבנות הראשית.

ו. כשרות לאומית או כשרות פוליטית

בפרק זה נעלה בעיית פסיקה המשפיעה רבות על מערכת הכשרות, ונציע פתרון.

כותרת הפרק עשויה להעלות תמיהה אצל הקורא: כשרות לאומית, מה היא? מה הקשר בין לאומיות לכשרות? כשרות היא כשרות נטו ומה היא קשורה לפוליטיקה?

שאלות אלו מוצדקות מאד!

אכן כך היו צריכים להיות פני הדברים, אך למעשה, לצערנו, יש קשר בלתי ניתק, לא נכון, מסוכן ומכאיב בין ההלכה והפוליטיקה. הדבר מתבטא בצורה חזקה במיוחד בהלכות כשרות. ההיבט החיצוני של הבעיה הוא, כמובן, ריבוי גופי הכשרות (בעלי זיקה פוליטית חזקה) לצד החרמה של גופי כשרות (גם היא לפי מפתח פוליטי). הדבר הורגש מאד, לדוגמא, בוויכוח סביב היתר המכירה וסביב השימוש בתוצרת נוכרים אויבי המדינה בשנת השמיטה. אך ישנם היבטים פנימיים יותר הקושרים בין הפוליטיקה לכשרות. קשר זה פסול אך משמעותי מאד, ומשפיע על פסיקת ההלכה, ומצריך התייחסות ופסיקה ממלכתיים וכלל ישראליים בתחום הכשרות.

בני תורה ורבנים מכירים היטב את התופעה של התעלמות, מצד מחברי ספרים וחוברות, מפסקי הלכה של רבנים ופוסקים הנמנים על השקפת העולם הציונית; וזאת גם בשאלות שאין להן כל קשר עם נושא ארץ ישראל או ציונות. הדבר בא לידי ביטוי בפסיקה ההלכתית גם בתחום הכשרות, כמו בנושאים: יין מפוסטר שנגע בו נוכרי, פתיחת העוף בבדיקת צומת הגידין ובמליחת העוף ובשאלת הפתרונות בשנת השמיטה.

אין צורך לציין ששיטת החרמה שכזו מנוגדת לרוח ההלכה, ומהווה חילול ה' ובזיון תלמידי חכמים. בנוסף לכך, שיטה זו פוגעת באחד מעקרונות ההלכה הבסיסיים: "אחרי רבים להטות" . מכיוון שלפני פסיקת ההלכה על הפוסק לדעת וללמוד את כל הדעות בנושא הנידון, לנתח את הדעות השונות להתמודד איתם מול מקורות ההלכה במשנה, בתלמוד, בראשונים ובאחרונים, ומתוך כך להסיק את מסקנתו ההלכתית[8] – לכן כותבי מאמרים הלכתיים המתעלמים מפוסקים מסוימים בשל ענייני השקפה יתקשו להגיע לתורת אמת.

סיבה נוספת לצורך בפסיקה ממלכתית וכלל ישראלית, קשורה במכלול הנתונים שהפוסק מכניס לבסיס הנתונים שלו בבואו לפסוק הלכה. לדוגמא: האם הוא מתחשב במצבה הכלכלי של מדינת ישראל?[9] האם הוא מתחשב בחששות מאיבה ומחלוקת בעם ישראל?[10] האם הפסיקה מיועדת לציבור מובדל ומצומצם כמו הציבור החרדי, או לכלל עם ישראל? ועוד נתונים נוספים הקשורים בהשקפת עולמו של הרב הפוסק.[11]

על כן יש מקום לכתיבה, מחקר ופסיקה המתחשבים בכל דעות הפוסקים, ברוח כלל ישראלית, גם בתחומי הכשרות. שיטת פסיקה זו תחזיר עטרה ליושנה, ואת ההלכה למסלולה המסורתי של פסיקה על פי רוב דעות הפוסקים.[12]

ז. אמות מידה ממלכתיות לכשרות

מערכת הכשרות הממלכתית של הרבנות הראשית צריכה לתת מענה המכוון לשני רבדים של כשרות ולשני סוגי אוכלוסייה: כשרות לכלל ישראל וכשרות למהדרין.

כשרות לכלל ישראל

כל דבר שניתן להכשירו ע"פ רוב דעות הפוסקים, כשר. אין להוסיף חומרות לכלל הציבור מעבר לכללי פסיקת ההלכה כך כפי שכתב הרמב"ם: "שראוי להתיר לכל אדם כל מה שאפשר להתיר ולא נטריח עליהם".[13] כללי החומרות למהדרין בכשרות יובאו להלן .

הלכות השנויות במחלוקת אינן "טריפה"; ב"ה יש כללי פסיקה גם בנושאים השנויים במחלוקת, כמו "אחרי רבים להטות", "ספיקא דרבנן לקולא", "ספיקא דאורייתא לחומרא" ועוד. כך היא דרכה של תורה, ומי שנוהג כך הרי שהגיע למידת הנקיות, כלומר הוא אדם צדיק (מי ייתן כל עם ה' צדיקים).

בהקשר זה אזכיר את דברי הפוסקים המובאים ב'פתחי תשובה'[14] על אודות מי שאינו סומך על פסקי הלכה שהתקבלו לפי כללי הפסיקה, שהרי זה כאפיקורסות, שהרי בכך מראה שאינו מקבל את כללי ההלכה. אזכיר גם את דברי היעב"ץ,[15] שהתנגד בכל תוקף לחומרות מיותרות וכתב שהן עלולות להביא את האדם לעבור על איסורי תורה, כדברי חז"ל[16] "באוסר את המותר, סופו להתיר את האסור". הדברים נכונים שבעתיים בנושא הכשרות, ובמציאות במדינת ישראל, בה אדם "זוכה" אולי להחמיר חומרה מסוימת אבל בכך הוא פוגע בתלמידי חכמים או בבני משפחה וחברים שאינם מחמירים כמותו, ויצא שכרו בהפסדו בפגיעה באחרים ובפרט בתלמידי חכמים, שאלו הן עברות חמורות מאד.[17]

אמות מידה ממלכתיות לכשרות למהדרין

בימינו מתחזק הרצון, בקרב חוגים רבים, להדר במצוות; מאחר שזכינו בחסדי ה' להקמת מדינת ישראל, לפיתוחה ולשגשוגה הכלכלי, יש הלכות רבות שבהם אנו יכולים להרשות לעצמנו להחמיר, ולא להזדקק להקלות שניתנו ליהודים עניים בגלות במקרים של הפסד מרובה. גם ההתרופפות הדתית בציבוריות הישראלית נותנת לנו תחושת רצון להדר במצוות, ואכן יש לכך מקום. יחד עם זאת, עלינו לעשות זאת במסגרת כללי ההלכה, כדלהלן.

ההחמרה מעבר לכללי הפסיקה ההלכתיים אינה דבר חיובי בדרך כלל, והיא מותרת רק לאנשים שהגיעו לדרגת הפרישוּת והחסידות, שהיא דרגה בה אדם מקדש את עצמו ואוסר על עצמו גם דברים המותרים לפי ההלכה, בדומה לנזיר.[18] אדם שמרגיש כי הגיע למידת הפרישות, לאחר שעבר את מידת הנקיות והוא רוצה לקדש את עצמו מעבר לכללי ההלכה, הדבר מותר לו – בתנאים מסוימים:

א. להחמיר רק בפעולות שהן בגדר "שב ואל תעשה", כלומר הימנעות מדבר המותר אך לא הוספת מעשה שאינה מחויב. אף זאת, דווקא באופן שהימנעות מאכילת מוצר מסוים לא תתפרש כפסילתו ויצירת מצב שבו הוא נראה כלא כשר.[19]

ב. להחמיר רק כשהדבר אינו בפרהסיה, אינו פוגע באנשים אחרים ואין בו יוהרה כלפיהם.[20]

ג. להחמיר רק בדבר שאינו גורם להפסד עבור אנשים אחרים, גם כאשר יתכן והם מוחלים לו (וכמובן כאשר ניתן לסמוך על פוסקים המקלים בעניין).[21]

ד. להחמיר רק באופן שהמחמיר אינו פוגע בסמכות פסיקת ההלכה ואינו מסכן את קיום ההלכה.[22]

ה. בדבר שהוכרע להלכה באופן חד משמעי, אין להחמיר אפילו בשב ואל תעשה.[23]

ו. אין להחמיר כאשר החומרא מתנגשת במצווה אחרת, לדוגמה הימנעות מאכילת בשר בשבתות וחגים.[24]

ז. אין להחמיר כאשר החומרא פוגעת בכבוד הדורות הראשונים.[25]

היוצא מזה, שאדם שהגיע למידת הפרישות בדרכו הלאה למידת החסידות, והוא מהדר במצוות ורוצה להחמיר על עצמו מעבר להלכה (והוא כמובן נוהג כך גם בהלכות לשון הרע, כבוד תלמידי חכמים, מתרחק ממחלוקת, אינו מתכבד בקלון חברו ודומיהם) – יכול להדר גם בכשרות, כשהוא עושה זאת בצנעה ולא בפרהסיה. וזאת דווקא במסגרת שאינה פוגעת במערכת הכשרות הרגילה, אינה מוציאה לעז על תלמידי חכמים המוסרים נפשם למען הכשרות בישראל (ועושים זאת בהצלחה רבה) ואינה פוגעת ביהודים כשרים וטובים שאוכלים מזון בכשרות רגילה.

ח. סיכום

בימים אלו עולים קולות רבים הקוראים להפריט את מערכת הכשרות.

גם בימינו קיימים שני סוגי מערכות כשרות, מערכת כשרות ממלכתית הפועלת מכוח החוק ומערכות כשרות פרטיות. מכיוון שהיתרונות של מערכת הכשרות הממלכתית עולות עשרת מונים על מערכות הכשרות הפרטיות, מסקנתנו היא שאין טעם להרבות גופי כשרות פרטיים.

להלן היתרונות של מערכת כשרות הממלכתית (הרבנות המקומית):

1. הרב נותן הכשרות מוכר וזמין לציבור בספרי טלפונים ומאגרי מידע, יותר ממערכות הכשרות הפרטיות.

2. הרב נותן הכשרות נתון לביקורת רשויות החוק, שמכוחו הוא פועל, ולביקורת ציבורית.

3. הרב נותן הכשרות אינו תלוי כספית בבעלי העסק.

4. כשרות ממלכתית מתאימה לכל העם ולא לקבוצה מסוימת. הכשרות הממלכתית מזכה את כל העם במזון כשר.

גם למערכת הכשרות של הרבנות המקומית יש חסרונות, אך ניתן לפותרם. כיום רוב משגיחי הכשרות מקבלים את שכרם מבעל העסק. מצב זה יוצר תלות בין המשגיח למושגח. צריך לתקן זאת ע"י העסקה של המשגיחים בחברות כוח אדם מיוחדות שהרבנות הראשית תקבע את תנאי העסקתם (בדומה לנעשה במטפלים בנכי צה"ל ומשרד הביטחון). כמו כן, כיום הרבנות המקומית ממונה על פי החוק על הכשרות בתחומה, דבר היוצר חוסר אחידות באמות המידה לכשרות וכשרות למהדרין בין הרבנויות השונות. לכן, יש לקבוע בחוק שהרבנות הראשית לישראל תהיה הגוף המוסמך היחיד שיקבע את אמות המידה להגדרות הכשרות. ביצוע ההוראות ויישומן, וכל הפיקוח על הכשרות ייעשו ע"י הרבנות המקומית. לא תתאפשר כשרות פרטית ללא הכשרות הבסיסית של הרבנות (דבר שקבוע בחוק גם כיום). בצורה זו נגיע לפסיקה כלל ישראלית, אחידה ושקופה. הממונים על הכשרות ינהגו כולם לפי אמות מידה אחידות.

[1] עיין שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רד, סעיף ה.

[2] שמות לב, לב. ועיין בתרגום יונתן בן עוזיאל על אתר.

[3] ראו שיחות הרב צבי יהודה (מהדורת הרב אבינר התשנ"ח) שמות, עמ' 348.

[4] ע"פ סנהדרין ז ע"א, לשיטת התוספות (שם, ד"ה כנגד). אמנם לשיטת רש"י (שם, ד"ה מקרא זה), אהרון ננזף על החלטה זו, אך הסיבה היא בגלל שבני ישראל עתידים להרוג את זכריה בן יהוידע, ובעקבות הרצח ייחרב המקדש הראשון, כפי שכתב רש"י (שם, ד"ה ולא הוי).

[5] גיטין לח ע"ב.

[6] ראו עירובין לב ע"ב, בתוספות ד"ה ולא ליעבד. וכן הוא בפסחים פח ע"ב; רא"ש, ברכות, פרק ז, סימן כ; שו"ת שאילת יעב"ץ, סימן א; שו"ת מהר"י מינץ, סימן ה; תרומת הדשן, סימן קח.

[7] ראו הקדמת מהריא"ז ענזיל לספר אבני מילואים, ושיחות הרב צבי יהודה, לעיל הערה 3, בעמ' 347 ובהערה 87א.

[8] עיין בדברי המנחת חינוך, מצווה עח, ועיין בגט פשוט (קונטרס הכללים בסוף הספר) שכתב: "דהא דאזלינן בתר רובא מן התורה דווקא כששני הכיתות נשאו ונתנו יחד בדין זה פנים אל פנים אז אמרינן אחרי רבים להטות, אבל אם לא נשאו ונתנו יחד רק כל אחד כותב דעתו בפני עצמו כספרי הפוסקים, אף דרוב מסכימים לדעה אחת, בכהאי גוונא לא לא אזלינן בתר רובא, דאפשר אם היו נושאים ונותנים פנים אל פנים היו הרוב מודים לדעת המיעוט", וע"ש בכלל ב, מה שהאריך בדיני קים לי בדעת מיעוט, וכן: אורים ותומים, קונטרס תקפו כהן, סימן קכג; הנהגת איסור והיתר לש"ך, יורה דעה, סוף סימן רמב.

[9] כפי שמצאנו בהלכה, שלצורך הרבים לפעמים מסתמכים גם על דעת יחיד, כפי שהאריך מרן הראי"ה קוק זצ"ל במבוא לשבת הארץ, פיסקה י, בהסתמך על דברי הרא"ש בהלכות קטנות, כלאים, סימן ד, וכן על דברי הט"ז, יורה דעה, סימן רצג, ס"ק ד, בעניין איסור חדש בחו"ל וההיתר לאכול לחם ולשתות בירה במהלך החורף באירופה, וזאת ע"פ נדה ט ע"ב.

[10] ראו בספרי אכול בשמחה: כשרות המזון ליחיד ולציבור (התשע"ה), עמ' 149, 193.

[11] עיין בדברי מרן הראי"ה קוק זצ"ל בשו"ת אורח משפט, אורח חיים, סימן קיג, בעניין שמן שומשומין, שאין לאסור סתם מסברא את השמן גם בהתחשב במגדלים וביצרנים שמיישבים את הארץ, וכתב: "...ולמנוע את המיישב את אה"ק ע"י עבודת מעשה מפרנסתו, בשביל חשש שמא, הי' זר אצל מאן דלא גמיר שמעתתא". ועיין גם בדברי תלמידו הגדול מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל (הרבנות והמדינה, התשס"א, עמ' 13 ועמ' 26) שהבדיל בין גישת חכמים בתקופת חורבן בית שני, כפי שבאה לידי ביטוי בסיפור קמצא ובר קמצא וענוותנותו וסגירותו של רבי זכריה בן אבקולס שניתקו עצמם מהעם ומחלוקותיו והביאו להחרבת ההיכל, לעומת יבנה וחכמיה בהם בחר רבי יוחנן בן זכאי, שהמוטו של חייהם היה "אני בריה וחברי בריה אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה... שמא תאמר: אני מרבה והוא ממעיט? שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכווין לבו לשמים" (ברכות יז ע"א, ופרש"י, שם).

[12] ראה עוד בספרי לחם אבירים: כשרות המזון בעידן המודרני (התשס"ו), עמ' 3.

[13] שו"ת הרמב"ם, (מהדורת בלאו, התשמ"ו), סימן י, עמ' 578.

[14] פתחי תשובה, יורה דעה, סימן קטז, ס"ק י. ועיין שם, שהביא גם פוסקים הסוברים אחרת, אך אין בכך כדי לפסול את דעות המקילים, המצטרפים לדעות הרבות שיובאו בהמשך.

[15] שו"ת שאילת יעב"ץ, חלק ב, סימן קנ. אמנם דברי היעב"ץ נכתבו על מנהג איסור הקיטניות, שלדעתו היא חומרא הגורמת לקולות רבות בפסח – דעה שכידוע לא התקבלה על רוב הפוסקים האשכנזים. אבל על העקרונות שבדבריו כנראה שאין חולקים.

[16] ירושלמי, עבודה זרה, סוף פרק ב.

[17] ויפה עשה הרב דן סתר, שכתב ספר כדי לחזק את המגמה של הפסיקה ללא חומרות יתירות - הרב דן סתרדרכי נועם (התש"ע).

[18] ראו מסילת ישרים, פרק יד.

[19] בדומה לזה כתב החיד"א, פתח עינים, חולין ז ע"א.

[20] על פי הירושלמי, ברכות, סוף פרק ב, וכן הוא בש"ך, יורה דעה, סימן סד, ס"ק יב, ובברכי יוסף, יורה דעה, סימן שלא, ס"ק כ.

[21] ש"ך, יורה דעה, סימן יז, ס"ק ח.

[22] על פי ביצה לו ע"ב

[23] שו"ת הרמ"א סימן נד . ברכי יוסף יורה דעה סימן יז ב

[24] בית יעקב סימן צה

[25] שם הגדולי, חלק ספרים מערכת ז אות כו . עיין בדברי מו"ר הרב יעקב אריאל שליט"א שהרחיב בנושא זה במאמרו "כיצד מהדרין"- צהר יז עמוד 13-24