09 Mar
09Mar


 


כבד הוא איבר האוגר בתוכו דם רב עד כדי כך שבהלכה הוא מוגדר איבר "שהוא כולו דם". למרות איסור אכילת דם, התורה התירה לאכול את הכבד. היתר זה נלמד מאכילת הקורבנות ע"י הכוהנים שהיו אוכלים את כל מה שלא הוקרב על גבי המזבח ובכלל זה את הכבד (ערוך השולחן עג ב ע"פ נדרים נד, ב). יחד עם זאת מצינו מחלוקת בין הפוסקים הראשונים בשאלה כיצד מותר לאכול את הכבד. יש מן הפוסקים  האומרים כי הכבד מותר באכילה גם ללא מליחה או צלייה מאחר ולדעתם דמו של הכבד הותר באכילה. ההגבלה היחידה לפי פוסקים אלו היא בנוגע לבישולו של הכבד יחד עם בשר אחר שיקלוט ממנו את הדם (ר"ת ורא"ש בחולין קי ע"ב). יש מן הפוסקים האומרים כי מותר לאכול את הכבד רק לאחר מליחה כמו בשר רגיל. (רש"י ותוספות בחולין קי ע"ב), ויש האומרים כי בשל ריבוי הדם בכבד מותר לאוכלו רק לאחר צלייה (רמב"ם מאכלות אסורות ו ועוד).


להלכה, ספק דאורייתא לחומרא, לכן נפסק כי מליחה רגילה לא מספקת על מנת להוציא את כל הדם מהכבד ולכן יש לצלותו על האש, וזאת לאחר שמבצעים בכבד חתכים לאורכו ולרוחבו כשהצד החתוך כלפי האש. רק לאחר צלייה זו מותר לבשל את הכבד בכל צורה שהיא.


בדיעבד אם הכבד בושל בלא מליחה או צלייה, לשיטת הבית יוסף (מנהג הספרדים) הוא מותר. לעומת זאת, לשיטת הרמ"א, (מנהג האשכנזים) כבד שכזה אסור באכילה, גם אם נמלח כמו בשר רגיל. לכל הדעות כלי שבושל בו הכבד שלא נצלה וכן ומאכלים אחרים שבושלו יחד עמו אסורים.(שו"ע יו"ד עג א)



הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.
אתר זה נבנה באמצעות